Vayedaber

משנה: מַעֲשֵׂר שֵׁינִי נִיתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִייָה לְסִיכָה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶּׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁמֶן מְפוּטָּם אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן. נָתַן בְּתוֹכוֹ דְּבָש וְתַבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקֵּפַלּוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהִשְׁבִּיחוּ הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְבּוֹן. עִיסָה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁאֲפָייָהּ וְהִשְׁבִּיחָה הַשְּׁבָח לַשֵּׁינִי. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁשְּׁבָחוֹ נִיכָּר הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְבּוֹן. וְכָל שֶׁאֵין שְׁבָחוֹ נִיכָּר הַשְּׁבָח לַשֵּׁינִי.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה בפירושא דהאי מילתא והמסקנא כך הוא דכל שהותיר במדה אז אם השבח ניכר הוא השבח לפי חשבון ואם לא הותיר במדה אפילו שבחו ניכר השבח לשני בלבד יכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר במדה השבח להשני בלבד:

נתן בתוכו דבש ותבלין. ובנוסחת המשנה נפל לתוכו והיינו הך. שנפל לתוך היין של מעשר שיש לו בירושלים דבש ותבלין של חולין והן של אחר ומחמת זה השביח היין השבח הוא לפי מעשר כיצד אם היה היין שוה שני זוזים והדבש יהתבלין שוין זוז והשביח בעצי חולין והשביחה כל השבח למעשר שני לפי שאין השבח ניכר בפת:

אבל מפטם הוא את היין. שעושין אותו אנומלין כדתני גבי תרומה בריש פרק י''א דתרומות שמערבין יין ודבש ופלפלין ונקרא אנומלין:

אין מפטמין שמן של מעשר שני. אין עושין אותו מפוטם בעיקרי בשמים מפני שמשנה את טעמו ומוציאו מכלל אכילה וכן אין לוקחין בדמיו שמן מפוטם מהאי טעמא:

לאכול דבר שדרכו לאכול. ואין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה או התבשיל שנפסד וכיוצא בו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכל אותו חי ואם מבושל מבושל ואין משנין אותו וכן בשתיה:

מתני' מעשר שניניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך ושתיה בכלל אכילה וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם שְׁמוּאֵל נִקְנֶה הַמִּקַּח. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה כִּיפּוּרָה. אָמַר רִבִּי הִילָא מִן מַה דְתַנִּינָן יֹאכַל כְּנֶגְדָּן הָדָא אָֽמְרָה קָֽדְשׁוּ. 8a אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִכֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ נִקְנֶה הַמִּקַּח מִכָּן וְאֵילַךְ מִקַּח אֶחָד הוּא. אָמַר רִבִּי יוּדָן צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַקְדִּישׁוֹ. שֶׁהוּא סָבוּר לוֹמַר שֶׁמָּא קִידְּשׁוּ וְלֹא קִידְּשׁוּ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

הדרן עלך מעשר שני אין מוכרין

אמר ר' יוסי. כלומר דפליג דמזה אין ראיה דהמקח קיים מכיון שמשך אותן ליקח מדמי המעשר וא''כ צריך שיאכל כנגדן ומכאן ואילך כמקח אחר הוא ואיכא למימר דלא קדשו מכיון שאין באין אלא מן החולין. א''ר יודן וכו'. ר' יודן כר' יוסי ס''ל לענין דלא מוכחא ממתני' דקדשו ודאי והלכך צריך לחזור ולהקדישו לפי שהוא ספק שהוא סבור שקידשו ואפשר לא קידשו:

א''ר הילא. הכי שמעינן בהדיא מן מה דתנינן יאכל כנגדן ש''מ שקדשו הן ומכפרין על הבעלים דאי לא תימא הכי לא הי' צריך לאכול כנגדן דמכיון שלא קדשו א''כ לא הי' המקח כלום:

ר' יוסי בן חנינה כיפירה. אסיפא קאי אין מביאין קיני זבין וכו' ואם הביא כיפרה אותה החטאת או שאר הקרבנות דקחשיב על בעליהן:

גמ' ר' יוסי בשם שמואל נקנה המקח. שאם לקח המקח קיים ולא קנסינן ליה להמוכר שיחזיר הדמים ומתני' דלעיל משני שמואל דהאי ש''ס דבדרך חילול מיירי כדקאמר בהלכה דלעיל:

נִיחָא כְּמָאן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשָׁתָה. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל שְׁתִייָה בִּכְלָל אֲכִילֵה וְאֵין אֲכִילָה בִּכְלָל שְׁתִייָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ניחא וכו'. ה''ג להא בשבועות שם ויותר ניחא היא ואהתם קאי. עד כדון בשאמר שלא אוכל ושתה. כלומר עד כאן לא שמענו אלא בנשבע שלא אוכל ושתה דחייב דשתיה בכלל אכילה. איפכא מאי. ברם אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל מהו וקאמר הש''ס דדוקא שתיה בכלל אכילה אמרו אבל אין אכילה בכלל שתיה:

רִבִּי חִינְנָא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעֱלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. רִבִּי אַבָּא מָרִי שָׁמַע לָהּ מִן הָכָא לֹא אָכַלְתִּי בְּאוֹנִי מִמֶּנּוּ אֶלָּא שָׁתִיתִי.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

שמע לה מן הדא. ממתני' דיום הכפורים דקתני אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא ומחד קרא נפקא:

לא אכלתי באוני. גבי ווידוי מעשר כתיב אלא שתיתי בתמיה הא גם בשתיה אסור לאונן אלא דשתים בכלל אכילה:

רִבִּי חֲנַנְיָה בְּשֵׁם רִבִּי פִּינְחָס שָׁמַע לָהּ מִן הָכָא. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל אוֹכְלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לָאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִייָה פָּטוּר. הָא אִם שָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁרְאוּיִין לִשְׁתִייָה חַייָב. לֹא בִשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל נִיחָא. בְּמַתְנִיתָא דְּנָן מָרִין שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל בְּרַם כְּרַבָּנִין דְּאִינּוּן מָרִין שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

שמע לה מהכא. מהאי מתני' דשבועות ש''מ דשתיה בכלל אכילה שבועה שלא אוכל וכו' הא אם אכל אוכלין ראוין ושתה משקין ראוין חייב לא שלא אוכל קאמר בתמיה אלא דשתיה בכלל אכילה:

ניחא כמתני' דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. כלומר הניחא לפי הנוסחא דאנן אמרין בהאי מתני' דשלא אוכל בלבד קאמר:

ברם כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. כלומר אלא להנהו רבנן דגרסי במתני' שנשבע על שתיהן מאי איכא למימר וביומא גריס כרבי דהוא אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. ובזה גי' דהכא יותר ניחא:

רִבִּי יוֹסֵי שָׁמַע לָהּ מִן הָכָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה חַייָב שְׁתַּיִם. חֲבֶרַייָא אָֽמְרִין אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי אָֽמְרִין דְּבַתְרָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַייָב שְׁתַּיִם. אִילּוּ מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ וְחָזַר וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ חַייָב שְׁתַּיִם.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

שמע לה מן הכא. כלומר מן המקרא אפשר לדחות כדאמרן ומהמתנ' דפ''ג דשבועות שמעינן דשתיה בכלל אכילה דתנינן שבועה. והגי' משובשת בכאן וכצ''ל כמו שהוא ביומא ובשבועות. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. אלמא דשתיה בכלל אכילה ולפיכך אינו חייב אלא אחת דהוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחת:

אמרין חברייא קומי ר' יוסי ומר דבתרה. החברייא הקשו לרבי יוסי על זה דא''כ אמור הסיפא דקתני התם שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ואמאי הא מכיון דשתיה בכלל אכילה א''כ כשנשבע שלא אוכל חלה השבועה גם על השתייה וכשחזר ונשבע שלא אשתה אין שבועה חלה על השבועה ואינו חייב אלא אחת מבעי' ליה:

אילו וכו'. דברי ר' יוסי הן וה''ג בהדיא ביומא ובשבועות אמר לון רבי יוסי אילו מי שהיה לפניו שני ככרים וכו' שמא אינו חייב שתים אם אכל את שתיהם בתמיה דודאי כל חדא וחדא שבועה בפני עצמה היא וא''כ ה''נ במתני' כן דמכיון שפרט ואמר לא אוכל ולא אשתה הוה להו כשתי ככרות ואמרינן דדעתו היה לישבע על האכילה בפני עצמה ועל השתיה בפני עצמה ולפיכך חייב שתים:

חָזַר רִבִּי יוֹנָה וּשְׁמָעָהּ מִן הָכָא. וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ. מַה נָן קַייָמִין אִם בְּנוֹתֵן טַעַם יַיִן בְּתַבְשִׁיל. וַהֲלֹא הַטַּעַם בִּפְגָם הוּא. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין תִּיפְתָּר בְּאִילֵּין אורזנייה וגמזוזינייה. כָּל הַטָּפֵל לַאֲכִילָה כַּאֲכִילָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

חזר רבי יונה ושמעה מהכא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם וגו' אלמא דקרי לכולהו אכילה ומה אנן קיימין להאי ואכלת על היין ושכר אם בנותן טעם יין בתבשיל כלומר דאם תרצה לפרש דקרא מיירי שנותן היין לתוך התבשיל שיתן בו וטעם קשיא והלא הטעם לפגם הוא והיאך יאמר הכתוב על זה ואכלת דמשמע שבדרך אכילה הוא ואין זה דרך אכילה אלא על כרחך ביין כמות שהוא נאמר וביומא ובשבועות גריס הכי בהדיא אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה:

רבנן דקיסרין אמרין. דמהכא לא שמעינן מידי דתיפתר באילין אורזנייה וגמזיזנייה מיני מאכלים הנזכרים לעיל בפרק כיצד מברכין שנעשים מאורז ומשארי מינים ועושין אותן עם בשמים כתושין ומשימין לתוכן יין וכל הטפל לאכילה כאכילה ולפיכך קראו הכתוב אכילה:

הלכה: 8b מַעֲשֵׂר שֵׁינִי נִיתָּן לַאֲכִילָה כול'. נִיתָּן לַאֲכִילָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֲכִילָה. לִשְׁתִייָה שֶׁהַשְּׁתִייָה בִּכְלָל אֲכִילָה. מְנַיִין שֶׁהַשְּׁתִייָה בִּכְלָל אֲכִילָה. רִבִּי יוֹנָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא יֹאכַל דָּם. מָה נָן קַייָמִין אִם בְּדָם שֶׁקָּרַשׁ. וְהָתַנֵּי דָּם שֶׁקָּרַשׁ אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין כְּמוֹת שֶׁהוּא וְהַתּוֹרָה קָרָאת אוֹתוֹ אֲכִילָה. וְהָא תַנֵּי הִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה חַייָב. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹנָה. אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין וְלֹא מַשְׁקֶה לְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מה עבד לה ר' יונה. השתא להאי תוספתא דטהרות אינו לא אוכל וכו' וכלומר דעל כרחך דהכי מפרשינן לה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לענין טומאת אוכלין ומשקין והשתא מנא ליה דשתיה בכלל אכילה:

והתני. בתוספתא דכריתות פ''ב המחה את החלב וכו' אם יש בו כזית הרי זה חייב וקשיא לר' יונה דלא בעי לפרש הכתוב בדם שקרש הא בהדיא תנינן הקפה את הדם ואכלו ה''ז חייב:

אלא כי אנן קיימין. להכתוב לא תאכל דם בדם כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה אלמא שתיה בכלל אכילה:

והתני. בתוספתא דטהרות פ''ב דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וקס''ד דלענין אכילה קאמר שאינו חייב עליו:

לא תאכל דם. הוציאו הכתוב בלשון אכילה ובמה אנן קיימין והמקרא הזה אם בדם שקרש דשייך ביה אכילה:

מנין שהשתיה בכלל אכילה. סוגיא זו כתובה בפרק יום הכפורים בהלכה ג' ובפ''ג דשבועות בהלכה ב' והגי' ביומא מיושבת ביותר:

גמ' ניתן לאכילה. זה בפירוש כתבה התורה ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ולשתיה למדנו שהשתיה בכלל אכילה ולקמן קאמר דמגופיה דקרא נפקא דכתיב תירושך זה היין וכתיב ואכלת:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source